מי לא זוכר פעמים ראשונות בהם עשה דברים בחייו? אהבה ראשונה, סיגריה ראשונה, נפילה ראשונה מהאופניים. אני זוכר גם את המבחן הראשון שעשיתי בבית-הספר. אני זוכר את התלמידים מתרוצצים עם הדפים בידם, חצי מתרגשים מהמבחן הראשון וחצי מתבאסים כי מבינים שנגמרה התקופה של הגן. עוד יותר אני זוכר את הפרצוף של ילד מהכיתה כשקיבלנו את המבחנים בחזרה מהמורה. הוא קיבל את הציון הנמוך ביותר בכיתה שמנתה כ-30 תלמידים. אני זוכר את הלחיים הסמוקות שלו ואת הדמעות בעיניו, תחושת כישלון ותסכול שייתכן ומלווה אותו עד היום. דרך אגב, אותו תלמיד עזב את בית הספר בכיתה ז' והלך לעבוד כי "המסגרת לא מתאימה לו". קל יהיה להאשים אותו ואולי הוא באמת היה צריך חיזוקים בלימודים, אבל אני חושב שיש לזה גם קשר להורדת הביטחון העצמי לילד שעדיין לא ידע מה פירוש המונח "ביטחון עצמי". גאונות. הרי למה ללמד ילדים בני 6 חשיבה יצירתית ודרך ארץ, אם אפשר פשוט לחלק להם ציונים?
לאחר מכן הגיע התיכון. האמת היא שהייתי תלמיד דיי ממוצע, מאלה שנכנסו תמיד תחת הקטגוריה החצי-מחמיאה של "יש לילד פוטנציאל אבל הוא לא רוצה לממש אותו". הגיעה תקופת הבגרויות וכאן יש לי רק וידוי קטן לשם ההגינות - לא היתה בגרות אחת שעשיתי מבלי שיהיה לי בכיס דף עם כל חומר הלימוד. בסופו של דבר הגעתי לציון בגרויות ממוצע של 99, כמעט מבלי שידעתי דבר על החומרים בהם נבחנתי (ואת מה שכבר ידעתי שכחתי בערך 7 דקות אחרי המבחנים).
אז את כיתה א' עברתי. גם את התיכון ואת הצבא ואת הטיול שאחריו. היום אני סטודנט בן 25 באוניברסיטה, והשבוע הסתיימה באופן רשמי תקופת המבחנים הראשונה שלי. 30 ימים, 7 מבחנים, 1000 סיגריות של "אחרונה ואז חוזרים ללמוד" ועוד כמה כדורי ריטלין. המספרים מדברים בעד עצמם. את חלק מן המבחנים עברתי בצורה חלקה, בשביל החלק האחר נזקקתי לעזרת האלים ולחסדי הבודקים.
תקופת המבחנים היא בעיניי תעלומה. עם פתיחתה, סטודנטים וסטודנטיות רבים ורבות הופכים בין-לילה מאנשים סקרנים ומלאי אנרגיות לאסופה של בני אדם טרודים ומרוטי עצבים, כאלה שכל הנשקף מבעד לעיניהם העייפות הוא הציון המיוחל שיקבלו במבחן הקרוב. מכירים את הסיפור על הפרפר היפה שהפך לגולם? גם אני לא. אבל אם היה אחד כזה הוא היה ממחיש טוב את מה שקורה עם אנשים בתקופת המבחנים. סטודנטיות שבוכות במסדרון האוניברסיטה כי קיבלו 77 וציפו ל-80 זה לא מחזה נדיר בתקופה הזאת (יש גם סטודנטים שבוכים ככה, אבל זה כבר נושא ליום אחר). הכל למען הציונים.
אני יוצא מנקודת הנחה שהאינטרס של כולם הוא שמלימודים (מכל סוג שהם) ייצאו בוגרים בעלי ידע כלשהו וכאן עולה לי שאלה - שאני מקווה מאוד שמישהו שאל לפניי: למה שלא להנהיג שיטת חינוך, מגילאי הילדות ועד לתארים המתקדמים, שתתמקד בהקניית הידע וההטמעה שלו בקרב התלמידים, במקום המרדף הזה אחרי הציונים? אני מבין את הצורך במדד מסוים שיהווה פרמטר לקביעת "איכות" התלמיד, אבל אפשר לחשוב שבכיתות א'-ב' התלמיד מוכן לדוקטורט. המבחנים הם פשוט הפיתרון שלא דורש מחשבה מצד מערכת החינוך.
ועד שמשהו ישתנה כאן- תבינו את חומר הלימוד / שננו אותו כמו תוכים לפני המבחן ואז תקיאו אותו על הדף / כתבו אותו על פתק קטן ותסתירו שאף אחד לא יראה במבחן.
כי הרי מה זה משנה? העיקר שתשיגו ציון טוב.
